החלטה בתיק בש"פ 2243/13

1.             לפני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (מפי כב' השופט מ' דרורי) מתאריך 14.03.2013 ב-מ"ת 33252-02-13, שבגדרה נדחתה בקשת העורר לשחררו לחלופת מעצר.

           להלן יפורטו עיקרי הנתונים הדרושים להכרעה בערר.

רקע

2.             בתאריך 18.02.2013 הוגש נגד העורר כתב אישום, אשר כלל שבעה אישומים בגין אירועים שונים שאירעו לכאורה בין השנים 2012-2004. בכל האישומים מיוחסות לעורר עבירות של מעשה מגונה בנסיבות אינוס לפי סעיף 348(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) בנסיבות המנויות בסעיף 345(ב)(1) לחוק העונשין. כל האישומים עוסקים במעשים שנעשו, לכאורה, כלפי קטינות. בחלק מהאירועים, כך לפי כתב האישום, העורר נגע באיברים מוצנעים של המתלוננות והתחכך בהן. בחלק מהאירועים, העורר חשף את איבר מינו וביצע מעשים מגונים לעיני המתלוננות. יצויין עוד כי, לפי הנטען, בחלק מהאירועים הפשיט העורר את המתלוננות, בחלק אחר ניסה לעשות כן ללא הצלחה ובחלק מהאירועים הדברים התבצעו, לפי כתב האישום, מעל בגדי המתלוננות.

           לא למותר להזכיר, במסגרת נתוני הרקע, כי העורר, שנסע בשנת 2010 לארצות הברית, הורשע שם בביצוע עבירת מין כלפי קטינה ונידון לעונש מאסר בן 11 חודשים, שלאחר ריצויו - גורש מארצות הברית ושב לארץ. יודגש כי חלק מהאירועים מושא כתב האישום התרחשו עובר לנסיעתו הנ"ל של העורר לארצות הברית, וחלקם האחר - לאחר שובו לארץ.

3.             בד בבד עם הגשת כתב האישום, ביקשה המשיבה אף את מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

4.             בתאריך 21.02.2013 התקיים דיון בעניין מעצרו עד תום ההליכים של העורר. במסגרת הדיון הסכים בא-כח העורר כי ישנן ראיות לכאורה המצדיקות מעצר עד תום ההליכים, אך ביקש כי יישקל שחרורו של העורר לחלופת מעצר. באת-כח המשיבה התנגדה לשחרור העורר לחלופת מעצר ואף התנגדה להכנת תסקיר מעצר על ידי שירות המבחן, שכן סברה כי המקרה דנן נופל בגדר המקרים שבהם נוכח הנסיבות אין די בחלופת מעצר כלשהי כדי לאיין את המסוכנות הלכאורית של נאשם. בית המשפט המחוזי הנכבד הורה על עריכת תסקיר מעצר שבמסגרתו תיבחן האפשרות לשחרורו של העורר לחלופת מעצר.

5.             בתאריך 12.03.2013 הגיש שירות המבחן תסקיר מעצר לבית המשפט המחוזי הנכבד. מהתסקיר עלו פנים לכאן ולכאן, כאשר מחד גיסא נכתב כדלקמן:

"מדובר באדם הסובל... מבעיה בתחום המיני, כאשר קיימת משיכה מינית לילדות. בעבר הכחיש את בעיותיו, ועל אף שהורשע וריצה עונש מאסר בחו"ל בגין עבירות מין בקטינות, לא פנה לקבלת טיפול למצבו... [והוא] פועל באופן אופייני לעברייני מין, וכי קיימים עיוותי חשיבה..."

ומאידך גיסא נכתב כדלקמן:

"נוכח מעצרו, התרשמנו כי מבטא כיום מודעות למצבו ובעיותיו, ומעוניין לקבל טיפול הולם. הוא מבטא סולם ערכים נורמטיבי, ומבין כי מדובר בפגיעה חמורה בגופם ונפשם של קטינים".

           המלצת שירות המבחן, לאחר שקלול הגורמים השונים, היתה כי חרף סיכון גבוה להישנות התנהגות פוגעת, ניתן לאיין את הסיכון הנשקף מהעורר באמצעות חלופת מעצר (וזאת נוכח מודעותו של העורר למצבו, רצונו לשתף פעולה בטיפול וכן מודעות המשפחה והתחייבות בני המשפחה לדאוג לטיפול הולם ופיקוח הדוק). שירות המבחן המליץ איפוא שהעורר ישוחרר למעצר בית מלא בבית אמו בירושלים, בפיקוח האם, אחותו של העורר וחברים נוספים. כן המליץ שירות המבחן כי יעשה שימוש בפיקוח אלקטרוני ויוטל צו פיקוח מעצרים למשך 6 חודשים. שירות המבחן התנה את המלצתו לשחרור לחלופת מעצר בכך שהעורר יקבל טיפול ייעודי לעברייני מין. כן נכתב בהמלצת שירות המבחן כי העורר יופנה לקבלת טיפול תרופתי ייעודי (אך נראה כי הטיפול התרופתי לא היווה, כשלעצמו, תנאי לשחרור לחלופת מעצר מבחינת שירות המבחן).

6.             במסגרת הדיון שהתקיים בתאריך 14.03.2013 בפני בית המשפט המחוזי הנכבד, טען בא-כח המשיבה כנגד שחרור העורר לחלופת המעצר עליה המליץ שירות המבחן. בא-כח המשיבה טען כי העורר איננו ראוי לאמון הדרוש על מנת שיתאפשר שחרורו לחלופת מעצר, וזאת מאחר שהעדיף להסתיר את דבר הרשעתו בעבירת מין בארצות הברית (לרבות הסתרת עובדה זו מאמו ואחותו) על פני קבלת טיפול לבעיותיו עם שובו ארצה. בא-כח המשיבה טען באופן נקודתי גם נגד מיקום מעצר הבית בחלופה המוצעת - בשכונה שבה בוצעו מרבית האירועים, מושא כתב האישום - כשחלק מהמתלוננות מתגוררות בשכונה. בא-כח המשיבה טען גם נגד זהות המשמורנים. במסגרת זו נטען, בין השאר: כי אמו של העורר איננה מתאימה לשמש משמורנית נוכח גילה וקשיי הניידות מהם היא סובלת; כי לא ברור אם לאחותו של העורר יש כלל השפעה על העורר - חשש שמקורו בכך שאמו ואחותו של העורר לא היו מודעות במשך השנים למעשיו של העורר, לרבות המעשים בגינם הורשע וריצה את עונשו בארצות הברית; וכן כי לא ברור כיצד יוכלו שלושת המשמורנים הנוספים לפקח על העורר - בהיותם צעירים ממנו. בא-כח המשיבה טען עוד כי גם האיזוק האלקטרוני איננו מפחית ממסוכנתו של העורר במידה מספקת, שכן לדבריו: "עד שתגיע התראה הוא יכול להספיק ולהזיק שוב".

           באותו דיון טען בא-כח העורר כי יש לאפיין את המסוכנות של העורר, שכן לשיטתו העורר לא יצא לחפש באופן יזום קורבנות למעשיו המיניים והדברים קרו בנסיבות מיוחדות, כאשר העורר הוזמן להתארח אצל חברים וההזדמנויות "נפלו לחיקו". לשיטת בא-כח העורר, נתון זה מפחית מהמסוכנות הפוטנציאלית שתישקף מהעורר בעת שישהה בתנאי "מעצר בית", שכן אין חשש, לשיטתו, שהעורר יעזוב את "מעצר הבית" על מנת לצאת ו"לחפש ולעשות מעשה מיני". בנוגע לאמון שיש ליתן בעורר ציין בא-כח העורר כי תסקיר המעצר מתאר את העורר כ"אדם מלא רגש אשם, אמפטיה שלא מוצאים אצל נאשמים בעבירות כאלה, הבנה ומודעות לפגיעה שפגע וזעקה לטיפול". אשר לפנייתו של העורר לטיפול לאחר שובו ארצה - בא-כח העורר תיאר פנייה של העורר לטיפול אצל פסיכיאטר בשם ד"ריוסף זיסלין. כן טען בא-כח העורר טענות בדבר התאמתם של המשמורנים השונים שהומלצו על ידי שירות המבחן לתפקיד. לבסוף, נטען על ידי בא-כח העורר כי על מנת שייקבע כי יש לשחרר את העורר למעצר, אין צורך להוכיח חלופת מעצר המאיינת את מסוכנותו של העורר, אלא מספיק להמציא חלופה שמספקת רמה סבירה של בטחון לשלום הציבור.

החלטת בית המשפט המחוזי הנכבד

7.             בית המשפט המחוזי הנכבד עמד במסגרת החלטתו על ההתלבטות שבין הגנה על זכויותיו של העורר לבין הגנה על הציבור, בהקשר של השחרור לחלופת מעצר. בית המשפט המחוזי הנכבד ציין כי: "יש לזכור כי סעיף קטן (ב) [של סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים)] הוא החריג לסעיף קטן (א) המורה על המעצר, כאשר העילה המרכזית היא 'קיים יסוד סביר לחשש שהנאשם יסכן את בטחונו של אדם'" (ההדגשה במקור ואולם התוספת בסוגריים שלי - ח"מ).

           בית המשפט המחוזי לא קיבל את טיעוני בא-כח העורר לעניין הטיפול שעבר העורר, לכאורה, לאחר שובו לארץ, בשל כך שבא-כח העורר לא מסר את כל המידע הנחוץ בעניין זה. כן קבע בית המשפט הנכבד קמא כי מתסקיר המעצר לא עולה שהעורר מבין את מצבו ומנסה להשתקם. לעניין הצורך לאפיין את מסוכנותו של העורר - בית המשפט המחוזי הנכבד קבע כי לפחות במקרה אחד, מושא האישום השביעי בכתב האישום, מדובר במעשים שנעשו בשטח ציבורי (אזור קבר דוד המלך). מבחינת השיקולים לטובת שחרור העורר לחלופת המעצר המוצעת - בית המשפט המחוזי הנכבד עמד על מצוקותיו הנפשיות והפיזיות של העורר (לרבות בעיות שיניים המקשות עליו לאכול).

           בסופו של דבר החליט בית המשפט המחוזי הנכבד שלא לשחרר את העורר לחלופת מעצר. בית המשפט המחוזי הנכבד הגיע להחלטתו האמורה, לא לפני שקבע כי לעורר יש, לכאורה, רמת מסוכנות גבוהה (שכן הוא אינו יכול להשתלט על מעשיו) ולאחר שעמד גם על הקשיים שבחלופת המעצר שהומלצה על ידי שירות המבחן, ובמיוחד על הספק בדבר יכולתה של האם להשתלט על העורר ולהניאו מפגיעה נוספת בקטינות.

טענות הצדדים